חולצתא

"מדינה עמוקה" הוא מושג שמתאר מערכת לא נבחרת של פקידים, יועצים משפטיים וגורמי ביטחון, שבפועל מנהלת את מנגנוני השלטון. כאשר לפקידים יש רצון משלהם, יכולה להיווצר התנגשות בין רצון המדינה והאזרחים שלה כגוף מופשט, לבין רצון המדינה והפקידים שלה כגוף הקונקרטי שמבצע את המדיניות. המושג נולד באימפריה התורכית, שגידלה שכבת פקידים עוצמתית עם אינטרסים קבוצתיים מובהקים. התמונה משחקת על המשמעות המילולית של המושג, ומציירת את ניהול המדינה כאילו הוא מתרחש במעמקי הים — משרד פקידותי רגיל, רק תת-ימי; וכמו כל משרד, גם כאן יש ציוד משרדי — ולכן טלפון שנפל לים אחרי שמישהו איבד אותו, לא סתם מגיע לשם במקרה, אלא מתקבל בשמחה על ידי מי שמנהל את "המדינה העמוקה".

"מדינה עמוקה" הוא מושג שמתאר מערכת לא נבחרת של פקידים, יועצים משפטיים וגורמי ביטחון, שבפועל מנהלת את מנגנוני השלטון. כאשר לפקידים יש רצון משלהם, יכולה להיווצר התנגשות בין רצון המדינה והאזרחים שלה כגוף מופשט, לבין רצון המדינה והפקידים שלה כגוף הקונקרטי שמבצע את המדיניות. המושג נולד באימפריה התורכית, שגידלה שכבת פקידים עוצמתית עם אינטרסים קבוצתיים מובהקים. התמונה משחקת על המשמעות המילולית של המושג, ומציירת את ניהול המדינה כאילו הוא מתרחש במעמקי הים — משרד פקידותי רגיל, רק תת-ימי; וכמו כל משרד, גם כאן יש ציוד משרדי — ולכן טלפון שנפל לים אחרי שמישהו איבד אותו, לא סתם מגיע לשם במקרה, אלא מתקבל בשמחה על ידי מי שמנהל את "המדינה העמוקה".

דמנטורים, בעולם של הארי פוטר, מתוארים כישויות שאינן תוקפות את הגוף אלא את המערכת הרגשית־קוגניטיבית של האדם. הם לא פועלים דרך כוח פיזי אלא דרך שלילה: הם מפחיתים בהדרגה רגשות חיוביים, עד שנשארת רק חוויה מנטלית שלילית – פחד, דכדוך וחוסר תקווה. התוצאה הקיצונית היא “נשיקת הדמנטור”, שבה האדם מאבד לחלוטין את זהותו הסובייקטיבית – כלומר, את מה שמאפשר לו לחוות, לרצות ולפעול. ערוצי תרעלה, דכדוך ותעמולה פועלים באותו מנגנון בדיוק: לא דרך כפייה פיזית אלא דרך עיצוב מתמשך של מצב תודעתי. הם מייצרים רצף קבוע של מסרים שליליים, בחירה סלקטיבית של אירועים ומסגור שמדגיש איום, כישלון וחוסר אונים. החשיפה החוזרת יוצרת הטיית תפיסה ומחלישה מנגנונים של מוטיבציה ותקווה, עד שהצופה מאבד תחושת שליטה ויכולת פעולה עצמאית. בשלב הראשון הוא עוד מגיב לקריאה לפעולה ויוצא להפגנה שמישהו אחר מוביל. זו לא יוזמה, זו תגובה, וגם זה נשחק. הפעולה הופכת להרגל ריק מתוכן. בשלב הבא גם זה נעלם. נשארת רק אפתיה — וגם קפלן מתרוקן.

כל כמה חודשים צצה לה "הפרשה שתפיל הכל" — מתנות, צוללות, גז ועוד ועוד, עד לשיא האבסורד: האשמה בכך שהבן של נתניהו, שהיה אז בן 5, קיבל בובת באגס באני גדולה מדי. הכותרות גדולות, הדרמה בשיא, אבל בסוף — לא יוצא כלום. כי אין כלום. בציור, באגס באני מעשן סיגר מפרשת הסיגרים ביושבו על צוללת שהיא גם קטר. (בהפגנות בלפטר-קפלן משתמשים בקטר כסמל לקטאר-גייט המומצא)

המונח ''מיסקלקולציה'' (טעות בחישוב) שימש את רונן בר בהסבר שלו לכישלון השב"כ לפני 7 באוקטובר. לפי הקו שהוא עצמו הציג, הוא העדיף היערכות מוגבלת, מתוך הנחה שהתארגנות ישראלית למתקפה של חמאס עלולה דווקא להוביל למתקפה כזאת. זו הסיבה שהשב"כ לא עדכן לא את הצבא, לא את הממשלה, ואפילו לא את יישובי העוטף. קו ההגנה שרונן בר בחר בו – הוא בעצם הודאה באשמה. תפקידו של גוף ביטחוני הוא להתריע על איום ולהכין את המערכת ולא לנהל שיקולים פוליטיים. זו לא ''מיסקלקולציה'' של התוצאה — זו מיסקלקולציה של התפקיד.

אהרון חליוה כיהן כראש אגף המודיעין בצה״ל בתקופת מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023. לפי פרסומים והקלטות שפורסמו לאחר מכן, בלילה שלפני המתקפה התקבלו סימנים לפעילות חריגה של חמאס. חליוה עודכן בטלפון על ההתפתחויות, אך העריך שהן אינן מצביעות על איום מיידי, וחזר לישון. (ציטוט מעיתון הארץ)

''סיפורי הרשל'ה'' הוא ביטוי שמגיע מהפולקלור של יהודי מזרח אירופה, ומתאר אוסף מעשיות על הרשלה — דמות עממית, פיקחית ולעיתים נלעגת, שמסתדרת בעולם דרך תחכום, תירוצים והיפוכים מילוליים במקום כוח או אחריות. הרשל'ה תמיד מלא סיפורים, תמיד יש לו הסבר, ותמיד הוא מצליח איכשהו לצאת מזה. גם להרצי הלוי יש הרבה סיפורים, הרבה הסברים, הרבה גרסאות — מתבקש שיהיה ספר ילדים גם על הרמטכ''ל של 7 באוקטובר.

אלת הצדק, פמיס ביוונית או יוסטיטיה בלטינית, היא דמות מיתולוגית המייצגת סדר, חוק ומשפט. עיניה מכוסות כדי לבטא שיפוט עיוור, ללא העדפה. המאזניים מסמלים איזון בין טענות. (ביד השנייה היא מחזיקה חרב, המסמלת את כוח האכיפה.) בתמונה מוצגת גרסה ישראלית: האלה מרמה קצת. החוק הוא חוק מהותי, ולכן הכיסוי זז והעין נחשפת. המאזניים מוטים והאיזון כבר אינו אבסולוטי אלא פרשני. בגרסה עם החרב, החרב נותרת יציבה - כוח האכיפה לא נפגע, אין דאגה.

אלת הצדק, פמיס ביוונית או יוסטיטיה בלטינית, היא דמות מיתולוגית המייצגת סדר, חוק ומשפט. עיניה מכוסות כדי לבטא שיפוט עיוור, ללא העדפה. המאזניים מסמלים איזון בין טענות. (ביד השנייה היא מחזיקה חרב, המסמלת את כוח האכיפה.) בתמונה מוצגת גרסה ישראלית: האלה מרמה קצת. החוק הוא חוק מהותי, ולכן הכיסוי זז והעין נחשפת. המאזניים מוטים והאיזון כבר אינו אבסולוטי אלא פרשני. בגרסה עם החרב, החרב נותרת יציבה - כוח האכיפה לא נפגע, אין דאגה.

הספר של רוברט לואיס סטיבנסון, ''המקרה המוזר של ד''ר ג׳קיל ומיסטר הייד'', מתאר כיצד ד״ר ג׳קיל, רופא נורמטיבי ומכובד, מפתח תרופה שמאפשרת לו להפריד מתוכו את הצד האפל שלו. כשהוא שותה את התרופה הוא הופך למיסטר הייד — דמות שמרכזת את כל הדחפים שהוא עצמו אינו מוכן לשאת בגלוי. כך הוא יוצר מנגנון שמאפשר לו לפעול בעולם דרך זהות אחרת, מבלי שהזהות הציבורית שלו תישא במחיר. בגרסה העברית והעכשיווית של הסיפור, השופט עמית הוא הפנים הרשמיות — דמות נקייה, סמכותית, ציבורית. גולדפרויינד, שזה שם נעוריו של עמית, משמש כזהות שבאמצעותה נחתמו עסקאות נדל״ן. המנגנון ברור: העסקאות אינן רשומות על שם השופט עמית, ולכן אינן מציפות ישירות שאלות של ניגוד עניינים במסגרת תפקידו. כך נוצר פיצול בין התפקיד הציבורי לבין הפעילות האישית, שמאפשר לשופט להישאר נקי פורמלית, הרי מר גולדפויינד הוא אדם פרטי ולא מחויבת באותם כללי דיווח.

אי־שפיות בדין הפלילי מוגדרת כמצב שבו אדם, בזמן ביצוע העבירה, לא היה מסוגל להבין את מעשיו או להבחין בין מותר לאסור, ולכן אינו נושא באחריות פלילית מלאה. בפועל, הטענה לאי־שפיות מאפשרת הימנעות מהרשעה והעברת הנאשם למסלול טיפולי במקום עונשי. מי שאחראים על האבחון ועל הטיפול הם גורמי רפואה מקצועיים שלא נתונים לביקורת ציבורית בגלל ענייני צנעת הפרט. קיים תמריץ ברור לנאשמים לטעון לאי־שפיות כאשר הם נתפסים, וכל עוד מערכת מקצועית משתפת פעולה ישתמשו בה יותר ויותר. אין פה שום דבר מפתיע - כולם יודעים שהם משוגעים. השאלה למה כל המשוגעים האלה מחליטים עלינו?

פגסוס במיתולוגיה היוונית הוא סוס עם כנפיים, שנולד מהדם של מדוזה לאחר שנערפה על ידי פרסאוס. הוא מזוהה עם השראה, חירות ושירה, ושימש את הגיבור בלרופון במסעו להרוג את הכימרה. פגסוס נחשב סמל של עולם הרוח והיצירה - לפחות ככה זה בגרסה המיתולוגית. ובעולם שלנו 'פגסוס' היא תוכנת ריגול (רוגלה) שפותחה על ידי חברת NSO הישראלית. התוכנה מאפשרת חדירה סמויה לטלפונים חכמים, איסוף מידע אישי והפעלת מיקרופון ומצלמה מרחוק. או בקיצור - השתלטות על הטלפון. בדו"ח מבקר המדינה (2026) נחשפו ליקויים חמורים בשימוש המשטרה בכלי רוגלות. לפי הדוח, בין השנים 2019–2021 הוגשו כ־14,000 בקשות לצווי האזנת סתר, מתוכן אושרו כמעט כולם - כ־12,937. (לפי ויינט) לפי הכלכליסט, המבקר מצא שהשימוש בכלים טכנולוגיים לחדירה למכשירים פרטיים נעשה ללא הסדרה חוקית מספקת, חריגות מסמכות ופעולות שהוגדרו כאסורות ופוגעות בזכות לפרטיות. או, בשפה לא מכובסת - נעשו 13,000 עבירות על החוק. זה כנראה הפירוש המקורי של הפרקליטות לסמל של חופש והשראה. אולי השראה אלקטרומגנטית.

הציור לוקח את באגס באני מהמשפט של נתניהו ומעביר אותו לזירת מלחמה, כדי לחדד את הפער בין מה שקרה באולם לבין המציאות בחוץ. הזכור של באגס באני במשפט היה רעיון לא מוצלח של הפרקליטות, ומי שדחף אותו כבר מצטער עליו. זה נראה כמו התעסקות בטפל בזמן שהעיקר בוער. הציור שם את זה בפרצוף: בזמן שמנהלים קרב אמיתי, מישהו בחר להתעסק באגס באני מלפני 20 שנה. הציור הזה מדבר על המלחמה שכולם ייזכרוו גם לא נותן לשכוח את באגס באני.

מקור הביטוי הוא בבדיחת ילדים עתיקה: מאמן שחייה מודיע לאמא שהוא משעה את הבן שלה כי הוא משתין בבריכה. כשהיא עונה ש''אבל כולם עושים את זה'', המאמן משיב: ''אולי, אבל לא כולם מהמקפצה''. כלומר, יש הבדל בין פעולה שנעשית בשקט לבין פעולה שנעשית בגלוי, בלי בושה ובלי ניסיון להסתיר. בית המשפט מתערב בשלטון מאז המהפכה החוקתית של אהרן ברק לפני כ־40 שנה — אבל היום זה כבר לא נעשה מאחורי הקלעים, אלא בגלוי, באופן בוטה, ''מהמקפצה''.

השופט עמית גר בבית ללא טופס 4, ואחרי שהסיפור צץ סידרו לו את זה בניגוד לנוהלים. (זה לא נגד החוק, כי בית המשפט מחליט מהו החוק, וגם בג״ץ וגם היעוץ המשפטי לא ראו כאן בעייתיות כלשהי, אבל זה בהחלט בניגוד לנוהלים.) יש אנשים שמנסים לשכוח את זה. מומלץ להגיע עם החולצה הזאת לדיוני בג״ץ.

הביטוי “רואים לך” נולד מהשפה של ילדים. ילדים קטנים שלא למדו עדיין צניעות ושליטה מלאה בתנועה מתקשים לשמור על לבוש מסודר, והמבוגרים מעירים להם שרואים להם את הבגדים שמתחת. זה תיאור פשוט של מצב פיזי: משהו שאמור להיות מוסתר — גלוי לעין. אין כאן תחכום ואין כוונה לפגוע, רק הצבעה ישירה על פער בין מה שאמור להיות מכוסה לבין מה שבפועל נחשף. בעולם של מבוגרים הביטוי משנה תפקיד והופך להאשמה. משתמשים בו כאשר מישהו מציג כוונה רשמית אחת, אבל בפועל פועל מתוך כוונה אחרת, והפער הזה נראה בבירור. כמו הבגד העליון שלא מצליח להסתיר את מה שמתחת, כך גם הניסיון להציג ניטרליות או טוהר נשבר מול התנהלות שמגלה אינטרס, הטיה או צביעות. גם במערכת אכיפת החוק הישראלית הפער בין הכוונות המוצהרות לבין הכוונות בפועל בולט לעין. הציור נשען על אחת הסצנות המזוהות ביותר בתרבות הפופ — הסצנה מתוך הסרט "חטא על סף ביתך" משנת 1955, שבה מרילין מונרו עומדת מעל פתח אוורור של הרכבת התחתית ושמלתה מתרוממת ברוח.

הבונים החופשיים הם ארגון אליטיסטי בינלאומי שהתפתח באירופה במאות ה־17–18, והפך למועדון סגור עם קבלה מבוקרת, טקסים ושפה סימבולית פנימית.הוא בנוי כהיררכיה ברורה של דרגות, ומבוסס על קשרים בין חברים ועל נאמנות פנימית. טיוח (במובן פוליטי) הוא הסתרה שיטתית של כשל באמצעות נרטיב, פרוצדורה או עומס מידע.המונח מגיע מעולם הבנייה — כיסוי סדקים במבנה בשכבת טיח.במערכת ציבורית זה אומר טיפול במראית עין במקום בבעיה עצמה. ועדת חקירה מוגדרת ככלי לבירור אמת והפקת לקחים, אך בפועל שליטה במסגרת הדיון קובעת את גבולות הבדיקה.מי שמגדיר את המנדט, סדר היום וזהות החוקרים — קובע גם מה יישאר מחוץ לחקירה. אירועי 7 באוקטובר הציבו את שאלת ועדת החקירה במרכז המחלוקת הציבורית.בית המשפט והאופוזיציה רוצים למנות ועדת חקירה בשליטת בית המשפט (המכונה גם ועדת חקירה ממלכתית) והקואליציה רוצה להקים ועדת חקירה בשחטה של אופוזיציה וקואליציה (המכונה גם ועדת חקירה ממלכתית לאומית)

הביטוי ״אנחנו הרוב״ מזוהה עם יאיר לפיד, מנהיג מפלגת יש עתיד. יש עתיד היא המפלגה הגדולה באופוזיציה, כלומר מייצגת מיעוט קולות ואינה מחזיקה ברוב פרלמנטרי. האמירה התפרסמה לא רק בגלל אי-הדיוק שבה, אלא גם בגלל האופן שבו נאמרה - צעקה רגשית לא מתפשרת - שנאמרה שבוע לפני שיש עתיד, המפלגה של יאיר לפיד עצמו, ירדה אל מתחת לאחוז החסימה. היום השימוש בביטוי נתפס כדוגמה קלאסית לסיסמה פוליטית שמחליפה בדיקה אמפירית - הכרזה על רוב במקום הוכחה של רוב.

השכפ''ץ (מראשי תיבות: שופט, כלי משפט, פקיד, צבא) הוא סמל של שלטון חסר מנדט דמוקרטי. המונח מתאר את האפליה בבחירת פקידים ונושאי משרות במובילות שלא נבחרו בבחירות. השכפ''ץ הגנוב מייצג את הנטיה לשלטון בדרכים שלא רואים - דרך תמניות, קשרים וסידורים שלא נחשפים לחקירה ציבורית.

בפברואר 2026 פורסמו הקלטות מתוך מסמכי אפשטיין, שבהן אהוד ברק מדבר על מדיניות דמוגרפית לישראל.ברק מתאר את שנות המדינה הראשונות כמצב של חוסר ברירה, שבו נקלטו עולים ממדינות ערב.לדבריו, היום אפשר לבחור אחרת ולהביא לישראל ''מיליון עולים עם אפיונים אחרים''.הוא נותן גם דוגמה לאוכלוסיות אחרות: בלורוסיות רזות ובלונדיניות. הדברים מציגים גישה של הנדסת דמוגרפיה. הגירה ככלי לשינוי הרכב האוכלוסייה והמאזן הפוליטי. הפרסום עורר ביקורת חריפה.הוא מציג היררכיה בין קבוצות אוכלוסייה.הוא חושף תפיסה אליטיסטית של בחירת אוכלוסייה ''רצויה''.